מאירי על סוכה י״ג ב

« מאירי על סוכה י״ג ע״א מאירי על סוכה י״ד ע״א »

1 סוכה פתח ↗

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: יְרָקוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, וְאֵין חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה, וּפוֹסְלִין בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם אֲוִיר. מַאי טַעְמָא — כֵּיוָן דִּלְכִי יָבְשִׁי פָּרְכִי וְנָפְלִי, כְּמַאן דְּלֵיתַנְהוּ דָּמֵי.

2 סוכה פתח ↗

נֵימָא דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: סוֹכֵי תְאֵנִים וּבָהֶן תְּאֵנִים, פַּרְכִּילִין וּבָהֶן עֲנָבִים, קַשִּׁין וּבָהֶן שִׁבֳּלִים, מַכְבֵּדוֹת וּבָהֶן תְּמָרִים, כּוּלָּן, אִם פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכָלִין — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהוּ קַשִּׁין מְרוּבִּין עַל הַיָּדוֹת וְעַל הָאוֹכָלִין. מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר יֵשׁ לָהֶן יָדוֹת, וּמַר סָבַר אֵין לָהֶן יָדוֹת!

1 ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח הרי הן דקות הרבה ועתידות ליבש בנקל ומתוך כך אינן קרויות אהל לא להביא את הטומאה אם היה טפח מהם מתאהל על כזית טומאה מצד אחד ועל כלי קטן מצדו השני ולא לחוץ בפני הטומאה אם כזית טומאה מתחתיו וכלי על גבו או אם טומאה בבית זה וחלון פתוח ממנו לבית שבצדו אלא שסתום בירקות אלו וכן כל הירקות בדין זה חוץ מארבעה מפורשות במקומן שעליהן רחבים וגסים ומתקיימין הרבה והם האירוס והקיסום ודקת חמור ודלעת יונית ויש גורסין בזו מביאין את הטומאה אלא שגדולי המחברים הביאוה כשיטתנו וכן לענין סוכה כל שסיכך בירקות חוץ מארבעה אלו נידון כאויר לפסול בשלשה שכל שידוע בו שמתיבש בתוך שבעה ולכשיתיבש יהא שם אויר בשיעור לפסול בשלשה או שתהא הסוכה חמתה מרובה מצלתה פסולות אף קודם שיתיבשו:

2 ידות האוכלין והם העוקצים המחוברים עמהם שהם כבית יד להם וניטלין בהם הרי הם מביאין טומאה לאוכלין ומיטמאין עם האוכלין ר"ל שאם נגעה טומאה ביד הרי האוכל כמוהו ואם נגעה באוכל הרי היד כמוהו והבוצר ענבים לדרכם אין לו ידות ליטמא עם האוכל או להביא לו טומאה שהרי אינו צריך לבית אחיזה ואדרבה רוצה הוא שלא יהו לשם כדי שלא יהו מוצצות את יינו ולא נתרבית יד לטומאה לא בכלי ולא באוכל אא"כ היא צריכה לכלי או לאוכל וכן הקוצר לסיכוך אין לו ידות שהרי אם הם קשים עם שבליהם אין נוח לו בחבור השבלים עם הקשים שהרי אין האוכל ראוי לסכוך ואע"פ שאפשר שנוח לו בכך הואיל ומ"מ אינן פוסלות את הסכך אחר שהן מיעוט כדי שלא יתפזרו השבלים ויעמדו לשם בהצנע אין זה כלום כמה שערים פתוחים לו להצניע את שבליו קצצן לאכילה יש להן ידות ואפי' נמלך עליהם לסיכוך עד שיתחיל לסכך שכל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין ממנו אלא בשינוי מעשה והענין הוא שכבר ידעת שאין הכלי מקבל טומאה אא"כ נגמרה מלאכתו ואם יש כאן עור העומד לרצועות ומנעלים שנמצא שלא נגמרה מלאכתו אם חישב עליו לעוצבא ר"ל שולחן שנמצא לפי מחשבתו שנגמרה מלאכתו הרי הם יורדים לטומאה במחשבה זו ואפ' חזר וחישב עליו לרצועות אינו יוצא מתורת קבלת טומאה עד שיתיז את האיזמל לחתוך בו ומ"מ מעשה מוציאו מידי כך אפי' היה במחשבה ראשונה מעשה כגון שקיצץ סביבותיו ליפותו שהמעשה מוציא אף מידי מעשה ומחשבה אינה מוציאה אף מידי מחשבה מעתה ידות האוכלין שהתיר אגדן אע"פ שזה גלוי הדעת שאינו צריך להן ואינו קפיד אם האוכלין מתפזרים לכאן ולכאן מ"מ אין זה אלא כמחשבה בעלמא אבל אם בססן ר"ל שדשן ברגלי בהמה או במקלות הרי זה מעשה ומוציא מידי תורת קבלת טומאה ואע"פ שאפשר שעדיין נוח לו בחבורם שאלמלא הן אין השבלים נוחים להפך בעתר שמתוך שהשבלים קצרים יוצאים הם מתוך עוקצי העתר ונשמטים ממנה:

« מאירי על סוכה י״ג ע״א מאירי על סוכה י״ד ע״א »